שאלה 1

אני מודה שלקח לי זמן עד שהיה לי אומץ בכלל לכתוב לך את השאלה הזו, וגם תוך כדי שאני כותבת אני מרגישה לא נעים עם עצמי...

כשאני חוזרת מיום עבודה עמוס (אני מורה בתיכון) אני ממש רצה כדי להספיק לאסוף את דניאל (בן 5) מהגן. המפגש ביננו נפלא, ולרוב הוא מגיע שמח ומאושר. כשמגיעים הבייתה אני מתחילה את משימות הבית ודניאל בשמחה משתף, ומשוחח איתי ושואל אותי כל מיני שאלות. דניאל אוהב לשאול הרבה שאלות ובשלב מסויים אני כבר מרגישה מותשת וחסרת סבלנות. יש לי המון משימות ודניאל מקסים, אבל אני מרגישה שאני לא יכולה להקשיב יותר. לפחות לא כמו שצריך להקשיב לדעתי. קשה לי. באמת.

אח״כ אני מרגישה ממש ממש ממש רע עם עצמי ופוחדת שאגרום לו להפסיק לשתף אותי ולשוחח איתי. 

זה הגיוני או שהשתגעתי ? מה עושים ?

תשובה 1

ראשית תודה רבה לפנייתך הכנה. בעזרתך יוכלו הורים רבים ללמוד ולהרגיש גם כן נורמליים לגמרי. לכולנו יש יכולות מסויימות וגם להן יש גבול. כל אחד והגבול שלו. זה טבעי לגמרי להרגיש שכרגע אנחנו לא פנויים להקשיב, לשוחח או גם לשחק עם ילדינו. זה טבעי וזה גם קורה לרבים מאיתנו (כולל אותי). חשוב מאוד ללמד את ילדינו להקשיב לעצמם ולגוף שלהם, והדרך הטובה ביותר היא על ידי דוגמא אישית. ובשאלה שלך, את קשובה לגוף שלך. את מוזמנת לראות את היתרונות בלהגיד לדניאל החמוד - ״מה שאתה מספר לי מעניין אותי מאוד, ואשמח כל כך להקשיב לכל מילה ואפילו לשאול אותך שאלות שמסקרנות אותי, אך כעת אני לא פנוייה לכך ורוצה את הזמן לעצמי. אתה יכול להמשיך לשחק במשחקים שלך בזמן שאני מכינה אוכל ושותה קפה, וכשנשב לאכול את ארוחת הערב אשמח שנמשיך את השיח ביננו״.

ניכר משאלתך שאת קשובה מאוד לדניאל וגם לעצמך ואין שום סיבה לייסורי מצפון. אין בהם תועלת. ולא, לא נראה לי שזה אומר שהשתגעת. בכלל לא.

נשימה עמוקה, אורך רוח. יישר כח אמא יקרה.